חמשת השלבים של התמודדות עם משבר בנדל"ן ובכלל
- הכחשה
זוכרים איך עם פרוץ הקורונה לחיינו, ספורטאים מקצועיים, יועצים ופוליטיקאים הגיבו בביטול וטענו על היסטריה מיותר סביב COVID-19 ? זוכרים איך כוכב ה- NBA הצרפתי, רובי רודר, התלוצץ ונגע במכוון בכל מה שסביבו במסיבת עיתונאים ואז נמצא שהוא נושא את הנגיף? עוד לפני שהטון של פרשני חדשות ופוליטיקאים השתנה בין ליל לנבואות זעם אפוקליפטיות, הם הגיבו בביטול לאפשרות שאנחנו עומדים בפני מגיפה משמעותית. לעתים היה נדמה, שהיה לא פחות קל להידבק בגישת ההכחשה מאלטרניטיבת האבדון של מי שחזה ימים מאתגרים באופק. בין אם המכחישים למיניהם הכחישו בתמימות, כאמצע הגנה פסיכולוגי, כאופטימיות גורפת או סתם עקב חוסר אחריות, זה לא ממש משנה. מדובר בתגובה ראשונית נפוצה. ברחבי העולם ובמיוחד בעולם העסקי, לא מעט אנשים דחו את העובדה שמדובר בסיכון רציני לבריאות או לעסק שלהם ובטח שלא החלו להתכונן לתרחישים השונים במהירות וביעילות.
עבר זמן קצר מאוד עד שהמכחישים למיניהם החלו לשנות את השקפותיהם. שחקן ה- NBA התנצל ופרסם את הצורך לקחת את ההתפרצות ברצינות. אנשי חדשות אמריקאים בכבלים התנצלו על עמדותיהם המזלזלות. פוליטיקאים ברחבי העולם התחילו להוביל תהליכי התמודדות. ובהדרגה, אנשים הפנימו שחייהם עומדים להשתנות. כמובן למעט אנשי ההכחשה הגורפת שנתקעו בשלב הזה ונאחזו בכל קונספירציה שחיזקה את עמדתם ולך תתווכח איתם שכדור הארץ לא שטוח ושהווירוס זה לא המצאה של פוטין, ביבי או איזה מדען סיני.
- תסכול / כעס
מכיוון שהמציאות של המשבר החלה להיות בלתי ניתנת להכחשה, אנשים החלו להפנות את הרגשות שלהם לכעס ותסכול. היו שהתבטאו בשאלות קיטבג ותהיות קיומיות כמו מדוע איננו מוכנים טוב יותר? מדוע הממשלה סוגרת עסקים וגורמת תלאות כלכליות עבור רבים? חברים ואנשי עסקים החלו להתעמת אחד עם השני על היישום של הריחוק החברתי, לעבוד? לא לעבוד? לשלוח קבלנים? עם מסיכות? מי אחראי? למי מגיע פיצויים? מי אתם שתקבעו לי? ולמה כולם מעצבנים ואידיוטים גמורים? אנשי נדלן בארה"ב החלו אף להמריד וסירבו למלא אחר ההנחיות שהונפקו על ידי מושליהם והממשלות המקומיות. מכל מגזר בחברה ניתן היה לשמוע תסכול וכעס בוקע מכל עבר- אנשי מקצוע בתחום הרפואה, אנשי ממשל מקומיים, בעלי עסקים קטנים, דיירים, בעלי בתים ושוכריהם.
אם חופרים קצת מתחת לכל הכעס הזה מגלים שמסתתר שם פחד. הפחד מהלא נודע ודאגה קיומית כיצד אנו שורדים את המצב הלא ידוע העומד בפנינו ודואגים שהעבודה שלנו לא תרד לטמיון. במצבי מצוקה, הכעס הוא מפלט מובן. מה גם שבמצב הזה הקשה ומפחיד לכולנו, ודווקא כשאנחנו זקוקים למנהיגי הממשל, העסקים, החינוך והרפואה שלנו שיסייעו לנו ולספר לנו איך הם הולכים לתקן את העולם, נדמה שהם עסוקים בעיקר במאבקי אגו ובלריב בינם לבין עצמם.
בשלב מסוים, חלק מאיתנו מתחיל להכיר בכך שעכשיו יותר מתמיד, מוטב שנוכל לטפל בעצמנו – להיערך ולתכנן כיצד להתמודד ולצאת מהמשבר עם פגיעה מינימלית ככל האפשר. הכעס הוא טבעי ומובן אך יכול להיות לא פרודוקטיבי אם אינו מתועל בסופו של דבר לעשייה.
- חרטה
כשאתה יושב בבית בהסגר, אתה עלול למצוא את עצמך דופק את הראש בקיר וחופר על העבר. למה לא חיכיתי עד שזה ייגמר לרכוש את הנכס? מדוע לא מכרתי כמה מניות לפני שהשוק התרסק? מדוע לא הספקתי להצטייד בנייר טואלט?
שבוע לפני שכולם התחילו לאגור נייר טואלט, אשתי ואני יצאנו למשא קניות שגרתי בקוסטקו הסמוך לביתנו בפנסילבניה. בתור לקופה, קיבלנו החלטה הרת גורל, שאין סיבה ללכת את כל הדרך חזרה לקצה החנות ולקחת נייר טואלט ששכחנו. לא דימיינו ששבוע אחר כך הכל ייעלם והמדפים יישארו ריקים ונצטרך פתרונות יצירתיים להשלמת ציוד.
בשלב מסויים עלינו להכיר בכך שניהול משא ומתן עם העבר שלנו, והלקאה עצמית אפילו על דבר בסיסי ומטופש לכאורה כמו הזנחת מלאי נייר טואלט בבית, אינם מועילות. עדיף כמובן להתמקד ולמצוא דרכים לקדם את מצבנו החדש. במקרה שלנו, פשוט הזמנו נייר טואלט במחיר מופקע מאמזון כדי שלא ניפול חלילה על השכנים שלנו בקטע מביך וכפרה על המחיר.
במקביל להתמודדות הזאת וייצוב המצב גם אצל הילדים והמשפחה המורחבת, היינו בעיצומן של חמישה פרויקטי נדל"ן בשלבים שונים של בנייה והיינו צריכים להחליט כיצד להתמודד עם כל אחד מהם כדי להפיק את התוצאה הטובה ביותר בנסיבות הבעייתיות.
- דיכאון
כשאתה מאבד מישהו, כל דבר, זה מאוד הגיוני להרגיש עצוב. חשוב מאוד להבין שעצב על אובדן הוא תחושה נורמלית לחלוטין וכדאי לקבל את הרגשות העצובים. במקרה של משבר, כולנו סובלים מתחושת אובדן מסוג כלשהו, גם אם אנו נמנים על בני המזל שלא סבלנו מאובדן של אדם אהוב. אנשים מאבדים משרות וכסף, חלקם מאבדים את החלומות והתוכניות שעשו כמו חופשות, חתונות, כרטיסים להופעה. ספורטאים מאבדים את ההזדמנות לשחק עונות שלמות או אפילו את ההשתתפות באולימפיאדה; סטודנטים מפסידים את טקסי הסיום שלהם. האובדן מגיע מכל כיוון והשפעתו על מצב רוחנו ונפשינו קשה ומובנת. בשעת משבר, צפו שיהיו לכם ימים בהם קשה לכם ואתם מרגישים חנוקים וכבויים. אבל כשלא בא לכם כלום, הקפידו גם לשמור על רוטינה ועל קשרים, הצטרפו לסמינרים מקוונים ופעילויות אחרות המאפשרות לכם לשמור על קשר ולבנות קשרים חדשים לאחרים. תזכירו לעצמכם שמחר הוא יום חדש ולכל קורונה יש מוצאי קורונה.
- קבלה/השלמה
זה השלב הסופי שאליו אנחנו שואפים להגיע. חלקנו, המנוסים בהתאוששות ממשברים, נגיע לשם מוקדם יותר מאחרים. מה שלא הורג אותנו באמת לפעמים מחזק אותנו. אל תתבלבלו – "קבלה" או "השלמה" אין פירושה תבוסה. זה אומר שאתם כבר לא מנסים להכחיש את המציאות וכבר לא מנסים לטמון את הראש בחול. בשלב הזה אנחנו מודעים למציאות החדשה ולצורך לנהל אותה או להתנהל בתוכה. נוסטלגיה ורצון לחזור לעבר שכבר לא קיים לא תשמש אותנו טוב. העבר היה בעבר ובנסיבות החדשות אי אפשרו לחזור לאופן שבו היו דברים. מי שיודע לקבל את זה ולהסתגל בהתאם, ייצא מחוזק יותר ואולי אפילו נינוח ושמח יותר עם פינות אחרות של חייו. זה בסדר להיות עצוב או מתוסכל מהאובדן, אך חשוב לבנות בו זמנית את דרכי החשיבה והעבודה החדשות ולמנף את הרעיונות החדשים שהגיעו מהפרדיגמה החדשה שמתפתחת מהמשבר. שינוי הוא המשתנה הקבוע בחיינו גם אם לא תמיד הוא מגיע אלינו בבת אחת ובאפן גורף כמו בזמן מגיפה עולמית. אז בואו נרגיע ונקבל.
אדפטציה לתיאוריית שלבי האבל של דיוויד קסלר
מתוך הeBook ממשבר לצמיחה, אנגלית www.aroundtheblockprojects.com